איך להתכונן לאולטרה קשה – חלק שלישי – שקיעתם של תכנונים

Share options
  • 25
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

 את החלק הקודם סיימנו עם תוכנית מאסטר לאימון מסכם 3 שבועות לפני המרוץ בגראן קנריה, שחשבתי שיכין אותי טוב וייתן לי סיכוי סביר לסיים את המרוץ למרות הכל. הייתי באמת אופטימי, עכשיו שזיהיתי מסלולי אימון, עברתי 4 ימים רצופים של אימונים כמה ימים קודם, והייתה לי תוכנית עבודה סדורה

… עכשיו נשאר רק לעבור את מחנה האימונים שתיכננתי

האימונים בפועל: תוכנית היא בסיס לשינויים. או: מה קורה כששום דבר לא עובד

תוכנית זה טוב. עד לשלב מסויים הכל עבד כמו שצריך. בימים שנותרו לי, הספקתי לפתוח אירוע ברשת ולנסות להזמין כמה חברים שיצטרפו (אף אחד לא באמת הצטרף, אבל הספקתי להזמין), הזמנתי מיטה באכסניית הנוער בעין גדי ללילה הראשון, מצאתי והצלחתי לסגור שלושה לילות בחדר בקריית שמונה, ואפילו מילאתי דלק

זה המשיך טוב כשהצלחתי לישון כמה שעות, להתעורר מוקדם, לשתות קפה, ולצאת לדרך. הגעתי בשלום לים המלח ולדרך שמובילה לחניון הלילה של צאלים, הגעתי לחניון, ואפילו חניתי בשקט מבלי להעיר את הילדים הרבים שישנו באוהלים מטרים ספורים מהמקום בו חניתי

בזמן שהתארגנתי ליציאה בהמתנה לרמז כלשהו לאור, התחיל מחנה האוהלים לעבור השכמה, וברגע שהיה רמז לצבע כלשהוא בפס השמיים מעל ההרים בצד הירדני של ים המלח, הדלקתי את פנס הראש, ויצאתי לדרך

מבט למצדה ממעלה צאלים - התחלה טובה של האימונים

מבט למצדה ממעלה צאלים – התחלה טובה של האימונים

זה התחיל בסדר, ואולי הרשתי לעצמי בסיבוב הראשון להעלות קצב (אני כבר לא באמת זוכר) במקום לשלוט בקצב לב נמוך בשלב כל כך מוקדם של אימונים כל כך ארוכים. את הסיבוב הראשון סיימתי כשכבר היה די חם. אולי גם לא הגנתי על הגוף מהשמש כמו שצריך, אולי  לא שמרתי על משמעת שתייה נכונה, ואולי השווצתי יותר מדי כשעשיתי את העלייה האחרונה לכיוון החניון בריצה כנגד זרם הילדים בטיול שהתחילו לרדת לנחל בקבוצות

מה שהייתה הסיבה, בסיסוב השני התחלתי להרגיש חלש יותר, והשמש התחילה לבעור מדקה לדקה. בחצי הראשון זה עוד זרם בסדר, למעט כמה מאבטחי טיולים שכמעט ירו בי כשקלטו מישהוא מתקרב לקבוצה שלהם בריצה מאחורה. בחצי השני התחלתי להרגיש עייף – השרירים הרגישו עייפים, כפות הרגליים התחילו להרגיש שפשופים, ובשלב מסויים גם מעדתי, וברגע האחרון עם הידיים הצלחתי לבלום את הראש מלהיכנס בסלע, והסתפקתי במכה לברך, שהמשיכה לכאוב עד סוף הסיבוב

אחרי הסיבוב השני החלטתי שאני אאלץ להסתפק בזה ליום הראשון. עוד יש לי הזדמנות לפצות בימים הבאים, הרגשתי שהשרירים שלי בדרך להיתפס, והחלטתי להימנע מעוד נפילה שתסכן את המשך האימונים ואת המרוץ

עד פה, הנזק לא נורא, אבל כשיצאתי מהרכב בקיבוץ עין גדי, בחיפושים אחר המרכול המקומי, התחלתי להבין שלא בטוח שאוכל לרוץ למחרת – השרירים היו תפוסים, שפשפות באזור המפשעה הודיעו על קיומן עכשיו שבגדי הריצה התייבשו עלי, ובקושי הלכתי.  קצת קניות, והמשכתי לאכסנייה – צ’ק אין, התארגנות, מקלחת, התמרחויות ואוכל. עברתי למיטה כדי להרים רגליים בניסיון לתת לשרירים הזדמנות להשתקם לקראת מחר

עם הרגליים חשופות ומורמות למנוחה וזרימת דם החוצה, קיבלתי מופע בידור כדי להעביר את הערב בחסות שרירי השוק. הנה

כן … זה היה ריקוד עצמאי שהחליטו עליו השרירים בלא להתייעץ בי. בהחלט מופע מעניין, למרות שניסיתי לעשות את עצמי בוהה בטלויזיה (שעושה רעשים ברקע). בשלב הזה שאלתי את עצמי מה אני אמור לעשות עם תוכנית האימונים הגרנדיוזית שלי. נראה היה ברור למדי שאני לא ארוץ למחרת, וניסיתי לפתח אפשרויות תאורטיות לדחייה של יום או יומיים כדי ל”שפצר” איכשהו את התוכנית מבלי לחסל אותה ביחד עם הסיכויים שלי לעבור כברת דרך משמעותית בקנרים

מצוייד בכמה אפשרויות תאורטיות כאלה, החלטתי להגיע למחרת לעמדת הזינוק של המסלול בצאלים בכל זאת. למרות שנראה היה בלתי סביר בעליל שאשתקם בשעות הבאות – לצאת מוקדם, ומקסימום להמשיך בכל מקרה לתל אביב זה לא נזק כבד (למעט הקיצה המוקדמת). אם במקרה אני אהיה במצב שאני יכול ללכת כמה מאות מטרים – לרמוז לגוף שהוא צריך ללמוד להשתקם במהירות (גם שרירים וגם שפשפות) זה חלק חשוב מהאימונים בפני עצמו. להפסיק אפשר בכל שלב

וככה מצאתי את עצמי שוב בחניון צאלים לפני אור ראשון, הפעם מפספס במטר בערך חבורה שהחליטה לפרוש שקי שינה בחניון עצמו ממש לפני היציאה לשביל

התארגנתי, ובאור ראשון החלטתי שלא יזיק לי לנסות ולראות מה מצב השרירים בתזוזה. יצאתי לדרך. גוף קצת תפוס ותשוש, אבל זז ומטפס. המשכתי

This slideshow requires JavaScript.

סיימתי סיבוב ראשון, והחלטתי שאנסה סיבוב שני בכיוון ההפוך. בתחילת הסיבוב השני כבר היה חום בלתי נסבל, המשכתי וגררתי את עצמי, ואחרי קצת פחות מחצי סיבוב, החלטתי למזער נזקי חום ולהסתובב חזרה – גם ככה לא ממש הייתי קרוב לריצה ממש. כך יצא שביום השני עשיתי גם קרוב לשני סיבובים מבחינת מרחק ועליות. לא אפס, אבל כבר ברור שאני לא מתקרב למרחקים ועליות שחשבתי שראוי לבצע כהכנה מסכמת

מנוחה קלה, מתיחה של השרירים התפוסים לקראת הנסיעה, ויציאה לכיוון תל אביב. כמו בערב הקודם, הפעם גם מתוך ידיעה שהחדר בקרית שמונה הוזמן ושולם מראש בכל מקרה – החלטתי להמשיך בעיקרון בתוכנית – לפחות מבחינת לוחות הזמנים. אולי אני לא מבצע את האימון שרציתי, אבל מה שבטוח זה שאני מבצע אימון סיבולת בכמה רמות

וכך, ביום השלישי, בערך 40 דקות לפני הזריחה יצאתי לדרך מהחניון התחתון של מנרה, אחרי כמה שעות שינה כאובות בתל אביב. כמו בימים הקודמים, זה התחיל טוב מהמצופה, אבל במהלך האימון האנרגיות ירדו והשרירים התעייפו מהר ממה שחשבתי שנדרש לאימון מסכם לקאת המרוץ בקנרים

This slideshow requires JavaScript.

במהלך העלייה השלישית במנרה, שהפכה לאיטית במיוחד ומרובת מנוחות, הבנתי שזה הולך להיות הסיבוב האחרון לאותו היום (שוב, פחות מהתוכנית המקורית), ושמחנה האימונים הזה יסתיים בפציעה קשה או באי מוכנות שלי למרוץ. עשיתי עוד סלפי כדי לנוח, והראש קיבל הוראה להתחיל לעבוד על פיתרון אלטרנטיבי

Stubborn in Manara Cliff

מעמיד פני קשוח – טיפוב ראשון באחד הבקרים

היום הרביעי היה דומה בעיקרו. הפנמתי כבר שאני לא עומד במטרות האימון המקוריות, אבל הייתי גאה מספיק על כך שלמרות הקשיים התמדתי ולא ויתרתי על מבנה האימון בכללותו, ועשיתי מה שיכולתי – לא הייתה “מסכמת” מוצלחת, אבל אין ספק שזה אימון שקידם אותי בכיוון הנכון, ובכלל זה אין לזלזל בהתמודדות עם כאבים מסוגים שונים – יציאה לדרך עם שרירים תפוסים, חבורות, שפשפות וקצת יבלות ברגליים – בהחלט מהווה הכנה חשובה – גם פיזיולוגית וגם פסיכולוגית

המשכתי מה שיכולתי – היה לי בכל מקרה את כל היום, אז אולי השלמתי שוב 3 סיבובים, ובמהלך היום כבר קיבלתי החלטה חשובה לגבי מה שאני מתכוון לעשות (עוד נחזור לזה). באותו יום חגגתי את השלמת האימונים (למרות שלא ממש היו כפי המתוכנן) במסעדה באיזור, ולמחרת ביצעתי את אימון הסיכום “שחרור” המתוכנן, בגרסה מעט מצומצמת – סיבוב מלא של שביל האופניים של מנרה עם סטייה קלה לרכבל העליון, בלי התוספת המתוכננת של עלייה ישירה נוספת

This slideshow requires JavaScript.

לטייפר או לא לטייפר

סיפורים סיפורים … אבל הבטחתי לספר קצת על התאוריה/ פילוסופיה מאחורי מה שקרה והביא אותי בסופו של דבר לסיים את המרוץ בקו הסיום

בשלב מסויים בקריירת הריצה הקצרה מאוד שלי, שמעתי על מושג ה”טייפר”. גם בלי לדעת שיש “תורה” כזאת, נשמע הגיוני מאוד לתת לגוף קצת מנוחה ולהעמיס קלוריות לפני מרוץ גדול ומאתגר. ואם זאת, מאז ששמעתי על המונח, ומאז שפגעו בי כמה חיצי קנאות עיוורת של עצות בדבר שמירה הדוקה על 3 שבועות של טייפר ועד היום – אני נאבק בניסיון להבין את בסיס העניין. סתם לעשות קופי-פייסט זה לא מעניין במיוחד – בשביל להפיק מטייפר את המקסימום ובכדי להתאים אותו למקרים ספציפיים – ראוי להבין את העקרונות, ואז לבנות טייפר הולם כזה או אחר

עד היום לא הצלחתי למצוא כיסוי תאורטי לנושא שחשבתי שהינו הולם – בדרך כלל מדובר בנוסחאות של מה לעשות, ופחות על עקרונות. וכאשר מדובר בעקרונות, זה בדרך כלל מסתכם ב”מנוחה לגוף” ו”חידוד”. זה נחמד, אבל לא מספק

עד היום כאמור לא הגעתי למסקנה בעצמי לגבי התוכן הראוי בנושא, וכולי תקווה שאני אגיע למסקנות בהמשך הדרך. בינתיים יש כמה דברים קטנים שאני מאמין בהם, וסביר שכבר ברמתם המינימלית יעלו זעם בקרב כמה מאמנים ותיאורטיקנים של עולם הריצות והאימונים

training, new shoesטייפר? כן אני בעד
לא בכל מחיר – כלומר לא מתאים בכל מקרה, ותוכן יכול להשתנןות
הגוף כנראה אינו זקוק לשלושה שבועות כדי לצבור אנרגיה (ובטח קלוריות) לטובת מרוץ

בעיקרון, ההגדרה הכי טובה שלי לטייפר זו פשרה או ניהול סיכונים – פשרה בין הרצון להתאמן ולהביא את הגוף למקסימום יכולת ברגע האמת, ובין הרצון לתת לגוף הזדמנות להשתקם ולצבור אנרגיה – ויותר חשוב מכך – למזער סיכונים

כמה זמן נדרש לגוף להשתקם? שלושה שבועות? יום אחד? יותר? לדעתי, התשובה היא – תלוי ממה. כל אחד שרץ ומתאמן שנה או יותר בעומסים גוברים חווה כנראה פציעה כזו או אחרת, ואם לא – שמע על מספיק מקרים מסביבו. יש מספיק פציעות שנגרמות מאימונים אינטנסיביים שמצריכות תקופה של שיקום ארוכה בהרבה משלושה שבועות

לכן, לדעתי מדובר בסופו של דבר בהחלטות של ניהול סיכונים אישי, ולא בתורה שצריך לעקוב אחריה בעיניים עצומות

לעניינינו, במסגרת תוכנית האימונים שלי, אכן תכננתי להגיע לקו מוכנות ראויה שלושה שבועות לפני המרוץ, ואז לתת לגוף שלי הזדמנות להחלים ולהתאושש מהעומסים שתכננתי, ובכלל זה כל השרירים המתוחים, דלקות צפויות, חבורות כאלה ואחרות, שריטות, שפשופים ויבלות

אבל … מה אפשר לעשות, והאימונים לא עבדו לפי התוכנית במלואה. במקום להתעקש על טייפר,  החלטתי להימנע מלעבור קו סיכון במהלך האימונים עצמם – כזה שבו אני ממשיך אימון בחוסר יכולת, ומסיים את האימון עם פציעה קשה עקב מעידה, ופורש מהמרוץ באותו הרגע

היו כמה חברים שיעצו לי לא לעשות אימונים נוספים כל כך קרוב למועד המרוץ ולסכן את עצמי בפציעה, או חוסר זמן בשביל שהגוף יגיע במקסימום יכולת ומנוחה. אבל מבחינתי התשובה היית פשוטה – אני חייב לקצר את הטייפר בשבוע

 מפגר אבל אופטימי

הנוסחה נראתה לי כל כך פשוטה, שלא הבנתי איך לא כולם רואים אותה – לאור סיבוב האימונים האחרון לא הייתי מוכן – כלומר האפשרות הראשונה הייתה לעשות טייפר במלואו ולהגיע לא מוכן. לא ממש אופציה שעוזרת לי לסיים את המרוץ בהצלחה, גם אם אני אחרי סופר מנוחה. אולי טעיתי והייתי מוכן יותר משחשבתי, אבל לא כך חשבתי. הייתי זקוק להשלמת אימונים, ומכאן הפשרה

תכננתי לאחר מספר ימי מנוחה אימון מסכם נוסף – הפעם רק שלושה ימים של טחינת עליות וירידות במנרה – תפירה של 40 ק”מ * 3 כדי להגיע לאורך המסלול בגראן-קנריה בקירוב

הזמנתי שוב את החדר בקריית שמונה

בסופו של דבר, קיצרתי את האימון המתוכנן בעקבות תחזית מזג אויר גשום – אימוץ של השרירים והקטנת מנוחה כן, החלקה במנרה ופציעה עקב כך שבועיים לפני המרוץ – לא

היום הראשון עוד היה במזג אויר טוב, והרגשתי טוב עם המסלול לאחר כמה ימים של מנוחה – זה היה גם אימון ציוד, עם המקלות החדשים שלי, וזוג נעליים מהקופסה שיועדו למרוץ. מאחר וידעתי שמזג האויר מסכן את האימונים בימים הבאים, הוספתי עוד סיבוב – והשלמתי 50 ק”מ עם 3,700 מטר עליות וירידות. ואפילו בקצב סביר למרוץ

למחרת, אחרי גשמים קלים בלילה, ולפני הגשמים הצפויים בהמשך היום – הרשתי לעצמי לתפור עוד שני סיבובים אחרונים – למרות הרצון שלי להיזהר מפציעה, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, ותוך ריצה זהירה עשיתי את הסיבוב המהיר ביותר שלי עד כה

לקחתי סיכון מבוקר – אבל עכשיו חשבתי שיש לי סיכוי כלשהוא לצלוח את המרוץ

מפגר אבל אופטימי

מפגר אבל אופטימי

הגיע הזמן להתארגן ולטוס לגראן קנריה, האימונים הסתיימו – בחלק הבא נגיע סוף סוף לדבר קצת על מה שחשוב באמת – החלק הפסיכולוגי

Leave a Reply

Be the First to Comment!

Notify of
avatar
300

wpDiscuz